לשון הזוהר

 תרגום לעברית

תלתא אינון דדחיין שכינתא מעלמא, וגרמין דדיוריה דקודשא בריך הוא לא הוי בעלמא, ובני נשא צווחין ולא אשתמע קליהון, ואלין אינון:

שלושה הם הדוחים את השכינה מן העולם, וגורמו שמדורו של הקדוש ברוך הוא לא יהיה בעולם, ושבני אדם יזעקו ולא יישמע קולם, ואלה הם:

מאן דשכיב בנדה, בגין דלית מסאבו תקיף בעלמא בר מסאבו דנדה. מסאבו דנדה קשיא מכל מסאבו דעלמא, אסתאב איהו וכל דמתקרבין בהדיה יסתאבון עמיה, בכל אתר דאזלין אתדחייא שכינתא מן קמייהו, ולא עוד אלא דגרים מרעין בישין על גרמיה, ועל ההוא זרעא דיוליד.

מי ששוכב עם נידה (אישה שלא טבלה במקווה לטהרתה לאחר תקופת נידתה החודשית), משום שאין טומאה קשה בעולם חוץ מטומאת הנידה. טומאת הנידה קשה מכל הטומאות שבעולם, נטמא הוא (השוכב עימה) וכל המתקרבים יטמאו עימו, בכל מקום שהם הולכים - נדחית השכינה מלפניהם, ולא עוד, אלא שגורם חולאים ומקרים רעים על עצמו, ועל זרעו שיוליד.

דכיון דיקרב בר נש לגבי נדה, ההוא מסאבו דליג עלוי, וישתאר בכל שייפין דיליה, זרעא דיוליד בההוא שעתא משכין עלוי רוח מסאבו, וכל יומוי יהא במסאבו, דהא בנינא ויסודא דיליה איהו במסאבו רב ותקיף מכל מסאבא דעלמא, דמיד דקריב בר נש לגבי נדה ההוא מסאבו דליג עלוי, דכתיב (ויקרא טו כד) ותהי נדתה עליו.  

שמכיון שמתקרב גבר אל נידה, הטומאה ההיא עוברת אליו, ונשארת בכל האיברים שלו, הזרע שיוליד בשעה ההיא, מושכים עליו רוח טומאה, וכל ימיו יהיה בטומאה, משום שבניינו ויסודו הוא בטומאה גדולה וחזקה יותר מכל טומאה שבעולם, כי מיד שמתקרב גבר אל נידה, הטומאה ההיא עוברת אליו, כמו שכתוב (ויקרא טו כד): "ותהי נידתה עליו".

 מאן דשכיב בבת אל נכר, דאעיל ברית קודש ואת קיימא ברשו אחרא, דכתיב (מלאכי ב יא) ובעל בת אל נכר. ותנינן לית קנאה קמי קב"ה בר קנאה דברית קדישא, דאיהו קיומא דשמא קדישא ורזא דמהימנותא.
מה כתיב (במדבר כה א) ויחל העם לזנות אל בנות מואב, מיד ויחר אף ה’ בישראל.

מי ששוכב עם בת אל נכר (עם גויה, אישה שאינה יהודיה), משום שהוא מכניס את ברית הקודש ואת אות הברית לרשות אחרת, כמו שכתוב (מלאכי ב יא): "ובעל בת אל נכר". ושנינו, שאין קנאה לפני הקב"ה כמו קנאתו לברית הקודש, שהוא קיום השם הקדוש, וסוד האמונה.
מה כתוב (במדבר כה א)? "ויחל העם לזנות אל בנות מואב" - מיד: "ויחר אף ה’ בישראל".

רישי עמא דידעו ולא מחו בידייהו אתענשו בקדמיתא, דכתיב (שם ד) קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה’ נגד השמש. רבי אבא אמר, מאי נגד השמש, נגד הברית דאקרי שמש, ועליה אתמר (תהלים פד יב) כי שמש ומגן ה’ אלוקים, שמש ומגן דא ברית קדישא, מה שמש זרח ואנהיר על עלמא, אוף הכי ברית קדישא זרח ואנהיר גופא דבר נש. מגן מה מגן איהו לאגנא עליה דבר נש, אוף הכי ברית קדישא מגן עליה דבר נש, ומאן דנטיר ליה לית נזקא בעלמא דיכיל למקרב בהדיה, ודא הוא נגד השמש

ראשי העם שידעו ולא מיחו בידם, נענשו ראשונים, כמו שכתוב (שם ד) "קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה’ נגד השמש". רבי אבא אמר: מה הכוונה "נגד השמש"? נגד הברית שנקראת שמש, שעליה נאמר (תהלים פד יב): "כי שמש ומגן ה’ אלוקים" - שמש ומגן זוהי ברית הקודש. כמו שהשמש זורחת ומאירה את העולם, כך ברית הקודש זורחת ומאירה את גופו של האדם. כמו שהמגן בא להגנת האדם, כך ברית הקודש מגינה על האדם, ומי ששומר את ברית המילה, אין שום נזק בעולם שיכול להתקרב לעברו, וזהו שנאמר "נגד השמש".

רישי עמא יתפסון בכל דרא ודרא בחובא דא, אי ידעין ולא מקנאין ליה, בגין דחובא דא עלייהו לקנאה ליה לקדושא בריך הוא בהאי ברית. מאן דאעיל קדושה דא ברשותא אחרא, עליה כתיב (שמות כ ג) לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, לא תשתחוה להם ולא תעבדם, כי אנכי ה’ אלוקיך אל קנא, וכלא קנאה חדא, ועל דא אתדחייא שכינתא מקמיה. 

ראשי העם ייתפסו בכל דור ודור בגלל החטא הזה, אם הם יודעים על קיומו ולא מקנאים לו, בגלל שהחובה הזו היא עליהם, לקנא לו לקדוש ברוך הוא בברית הזו. מי שמכניס את הקדושה הזו לרשות אחרת, עליו נאמר (שמות כ ג): "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי, לא תשתחוה להם ולא תעבדם, כי אנוכי ה’ אלוקיך, אל קנא", והכל הוא קנאה אחת, ולכן נדחית השכינה מלפניו.

מאן דמשקר בברית קדישא דחתים בבשריה דבר נש, כאילו משקר בשמא דקב"ה. מאן דמשקר חותמא דמלכא, משקר ביה במלכא, לית ליה חולקא באלקא דישראל, אי לא בחילא דתיובתא תדיר (ס"א יתיר).
רבי יוסי פתח ואמר, (ש"א יב ט) וישכחו את ה’ אלקיהם וגו’, מאי וישכחו, דדחו מנייהו ברית קיימא קדישא, דהוו גזרין ולא פרעין, עד דאתת דבורה ונדיבת בהאי לכל ישראל, כמה דכתיב (שופטים ה ב) בפרוע פרעות בישראל, בהתנדב עם ברכו יהו"ה.

מי שמשקר בברית הקודש החתומה בבשרו של האדם (המוציא שכבת זרע לבטלה), כאילו משקר בשמו של הקב"ה. מי שמשקר בחותם המלך - משקר במלך, אין לו חלק באלוקי-ישראל, אם לא באמצעות חזרה בתשובה חזקה ביותר.
רבי יוסי פתח ואמר (שמואל א, יב ט): "וישכחו את ה’ אלוקיהם" וגו’. מה הכוונה "וישכחו"? שדחו מאצלם את ברית הקודש, שהיו מלים ולא פורעים, עד שבאה דבורה והתנדבה בכך לכל ישראל, כמו שכתוב (שופטים ה ב): "בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה’".

מאן דקטיל בנוי, ההוא עוברא דמתעברא אתתיה, וגרים לקטלא ליה במעהא, דסתיר בניינא דקב"ה ואומנותא דיליה. אית מאן דקטיל בר נש, והאי קטיל בנוי.
תלתא בישין עביד דכל עלמא לא יכיל למסבל, ועל דא עלמא מתמוגגא זעיר זעיר ולא ידיע, וקב"ה אסתלק מעלמא, וחרבא וכפנא ומותנא אתיין על עלמא, ואלין אינון, קטיל בנוי, סתיר בניינא דמלכא, דחיא שכינתא דאזלא ומשטטא בעלמא ולא אשכחת נייחא. ועל אלין רוחא דקודשא בכיה, ועלמא אתדן בכל הני דינין.

מי שהורג את בניו, את העובר שבו מעוברת אישתו, וגורם להריגתו כשהוא ברחמה, מפני שהוא סותר את בניינו של הקב"ה ואת עבודתו. יש מי שהורג אדם, וזה הורג את בניו.
שלושה רעות הוא עושה, שכל העולם לא יכול לסבול, ועל כך העולם מתמוגג מעט מעט ולא יודע, והקב"ה מסתלק מהעולם, ורעב ומגיפה באים על העולם, ואלו הם (שלושת הרעות שהוא עושה): הורג את בניו, סותר את בניין המלך, ודוחה את השכינה שהולכת ומשוטטת בעולם ואינה מוצאת מנוחה. ועל אלה רוח הקודש בוכה, והעולם נידון בכל הדינים הללו.

ווי לההוא בר נש ווי ליה, טב ליה דלא יתברי בעלמא. זכאין אינון ישראל, דאף על גב דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מכל הני תלתא, מנדה ומבת אל נכר ומקטול זרעא, ואשתדלו בפרהסיא בפריה ורביה, דאף על גב דגזרה אתגזרת, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, לא אשתכח ביניהון מאן דקטיל עוברא במעהא דאתתא כל שכן לבתר, ובזכותא דא נפקו ישראל מן גלותא.

אוי לאדם ההוא, אוי לו. טוב לו שלא היה נברא בעולם! זכאים הם ישראל, שלמרות שהיו בגלות מצרים, נשמרו מכל השלושה הנ"ל, מנידה, ומבת אל נכר (גויה), ומהריגת זרעו (הפלות ושז"ל), ועסקו בגלוי בפריה ורביה, כי על אף שנגזרה גזירה "כל הבן הילוד היאורה השליכוהו" לא נמצא ביניהם אחד שרצח עובר ברחם אישה, כל שכן לאחר מכן, ובזכות הזו יצאו ישראל מהגלות.