לפום צערא אגרא
אוי ואבוי, חשב יגאל, מה הוא רוצה ממני על הבוקר?
יגאל הזדרז והתפלל במהירות, כשהוא מרגיש
שהמנהל ממתין לו. בתום התפילה ניגש אליו
המנהל ואמר: "יגאל, אני רוצה לדבר איתך".
"מה קרה?" שאל יגאל בדאגה.
"שמתי לב בזמן האחרון שבבוקר אתה לא אוכל
איתנו אלא מתפלל, וגם בהפסקת צהריים אתה
לא איתנו. אני מרגיש שאתה מצטער כאן. מה
דעתך לחזור לתחנת הכוח באשקלון?".
"אם תעביר אותי לאשקלון, אשמח", הודה בהתרגשות.
"טוב", אמר המנהל, "מחר תיסע לאשקלון". למחרת
חזר יגאל לתחנת הכוח בעירו, חזר למניינים, לשיעורי
התורה והחל לפרוח מחדש. כעבור שבוע נסע לבבא
אלעזר. הרב הבחין בו, עמד על רגליו לכבודו והחל
להרעיף עליו ברכות כמו תמיד ואף יותר. יגאל הבין
שרבי אלעזר כעס עליו בפעם הקודמת כביכול כדי
להמתיק את הדינים ששרו עליו, וכעסו פעל יותר מכל
הברכות.
יגאל המשיך לבוא לבבא אלעזר כדי להתייעץ בקשר
להצעות שידוכים. בכל פעם שהגיע נתן איזו תרומה
ותמיד בתוך זמן קצר, חזר הכסף בכפליים. כעבור שנה
אמר הרב לגבי הצעה מסוימת: "תתחתן איתה. זהו
זיווגך", ואכן כך היה.
עברו השנים. לאחר שנולדו ליגאל ואשתו שתי בנות
ובן, נולד בן נוסף. הפעם רצו שבבא אלעזר יהיה
הסנדק. יגאל הלך אליו כדי להזמינו. מישהו עמד
לפניו בתור. הוא שמע שהרב אומר לו: "לפום צערא
אגרא". הגיע תורו והוא אמר לרבי אלעזר: "נולד לי
בן בשעה טובה. הברית תהיה ביום שני. אני רוצה
שהרב יהיה הסנדק". הרב חשב מעט ואמר:
"אני יכול רק בארבע אחר הצהריים".
הרב הורה לו לדבר עם הגבאי כדי לתאם את הברית
שתיערך בבית מדרשו של הרב."טוב", אמר יגאל,
כשהוא שמח על היענותו של הרב ומצטער על השעה
המאוחרת, "העיקר שהרב יהיה סנדק".
כאשר אשתו שמעה על כך אמרה: "אמנם זה לא קל.
אנחנו גרים בירושלים, משפחתי בתל אביב ומשפחתך
באשקלון והשעה מאוחרת, אבל אם הצדיק יהיה
הסנדק זה שווה הכול".
לאחר הברית רבי אלעזר בירך את הברכות והילד
נקרא אלעזר. יגאל לא הזמין צלם לברית מפני
שהרב לא הרשה שיצלמו אותו. דודו של יגאל שאל
אותו אחרי הברית: "כמה מנות הזמנת?"
יגאל לא הבין מדוע הוא שואל, וענה: "בזמן הברית
קיבלתי על עצמי לשלם את כל ההוצאה של האולם
והמנות!" הכריז הדוד. "לא, תודה", מלמל יגאל במבוכה,
"לא צריך". "אני משלם הכול!" חזר בתוקף.
המוזמנים הלכו לאולם סמוך שבו התקיימה סעודת
המצווה, אכלו ושמחו. באמצע הסעודה ניגש ליגאל
האחראי על האירוע ואמר: "מישהו כבר שילם בעבורך
הכול". יגאל ניגש לדודו והודה לו בהתרגשות. "עוד
לא שילמתי!" תמה הדוד והוסיף, "אבל לא מעניין
אותי מי שילם. כמה הכול עלה?" "תשעת אלפים שקל".
הדוד הוציא את כל הסכום ונתן ליגאל ולא היה מוכן
לשמוע כלום. אחר כך הסתבר שאחיו של יגאל שילם
לבעל האולם.
יגאל רק הצטער על כך שאשתו ביקשה שיזמין צלם
לסעודה באולם והוא שכח. לפתע ראה צלם שלא
הכיר וביקש ממנו לצלם. האיש החל לצלם ללא הרף,
ובתוך שעה הביא ליגאל את כל התמונות. יגאל עמד
לשלם את הכסף, ואז לפתע בא אחד המוזמנים
והכריז: "אני משלם!". יגאל ואשתו יצאו מהברית
בשלל גדול וחשו כי התברכו אצל הצדיק בכפליים.